זז

כלום לא זז לשום מקום. מסביב מהומה, כל אחד לוקח את עצמו למקום אחר, הכל משתנה כל הזמן לכל כיוון. ואני עצרתי ולא זזה לשום מקום. אין משב רוח. אין שביל קטן שמוביל לקצה המצוק או סתם לבית. בור. כלוב. שתי רגליים תקועות במרצפות. במרצפת אחת שבר קטן ולא מפריע שמשמיע רעש קטן שלא מזיק. הלב נשכח, הדמעות כבר לא מטפסות אל העין. המצח מתקמט לפעמים. הנשמה לא בוכה. הנשמה ישנה. דוק של זיכרון חולף למראה סידור סליחות חדש. סידור סליחות צריך להיות ישן. הזיכרון נמחה כמו לא היה. אין אחיזה. העולם גדול מדיי לנמלה קטנה שכמותי. העולם שאצלי בפנים שטוח וחסר צבע. אולי אכין לי תבשיל קטן שיחמם את מה שכבר חם וישכיח את מה שהלב עוד זוכר. אולי יקרה לי נס כשאגיע לתחתית הבור. תבורך התקוה הארורה שמוצאת לה דרכים להתגנב. משבשת את הדרך אל התהום בדרכים חלופיות ומתגאה בציפיה. ריח הסתיו המיוחל. תקוה טיפשה. רוח קלה. משהו זז.

לא סיפור על לא בית

הדמויות שצעדו יחד איתה מתחנת הרכבת לרחוב נעלמו בין הבניינים נמוכי הקומה, אשר קרני שמש אחרונות נגעו בגגותיהם השטוחים נגיעה אחרונה. היא ספרה את הדקות כמו שסופרים מטבעות שנשכחו במגירה שנתקעה שנים בלי שאף אחד יבחין במה שיש בתוכה, בפליאה על הזמן שחולף לבלי שוב ונפרט לכל כך הרבה חלקיקים באפילה המתגברת. לא היה לה לאן למהר ולחזור, היא צעדה בפסיעות קטנות באותה הדרך המוכרת. התיק שארזה בחפזה כשהחליטה בתחילתו של היום לחזור היה דחוס בבליל של דברים מיותרים שנתנו לה הרגשה – ביחד, יותר מאשר כל חפץ בנפרד – שיש לה חלק בחומרים שמהם מורכב העולם. פתאום ברחוב הזה, בפסיעות הקטנות אל הבית, היא חשה כמה מיותר היה הכל, כמה הציפיה שרק תדרוך כף רגלה על אבני הדרך של הרחוב הישן והיא תרגיש שוב בבית, הייתה אווילית וילדותית. ובכל זאת, לרגע אחד, כשחלפה על פני העץ הגדול בקרן הרחוב, העץ שאת שמו מעולם לא ידעה ושעמד שם כמו הזמן החולף לא נוגע לו כלל, לרגע קצר הרגישה בבית.

מבחן תודעת השכול

תודעת השכול
בנתה חומה
סביב לבי.

מפחיד אותי
להיות משמעותית
למישהו אחר
פן אותיר חלל
גדול.
גדול מדי.

מפחיד להכניס מישהו
אחר, עמוק ובאמת
אל בין חדרי לבי.
פן יימוג,
אל מעבר למציאות חיי
והכאב יהיה
קשה מנשוא.

האמונה שלי
לא עומדת
במבחן
תודעת השכול.

לא-סיפור כדי שאולי אוכל אי פעם לכתוב סיפורים

למירב, שביקשה ממני סיפור, ומספרת סיפורים כל כך יפה שאני יראה מגודלה של המשימה. זה הלא-סיפור שעוצר אותי מלכתוב סיפורים. לדעתי.

אני כל כך רוצה, רוצה לספר סיפורים, לכלוא את הדמיון והלך הרוח בכבלי השפה. מנגד אני רוצה לשחרר את הכבלים ולשאת את נפשי ורוחי למרחב פתוח חסר גבולות.  

הדמות שעולה בעיני כשאני מדמיינת שחרור היא אישה, מוקפת באבנים ועשב פרא גבוה, על חודו של צוק. חובקת את מרפקיה ושיערה הארוך מתבדר ברוח. אני מודעת לזה שהדמות הזו היא יותר טרגית מחופשיה ושכל הסיטואציה היא רגע מתוך חיים שלמים. רגע בו עצמו אצור החופש, ותו לא. אבל לבי נמשך לרגע הזה, לתחושת הרוח המלטפת. לכוח שיש להיות בתוך העולם בלי חציצה. לא חשבתי לעומק אם נעליה לרגליה ואם היא רחוצה או מבושמת. רק מגע הרוח ויציבות כובד משקלה על האדמה.  

אין לי סיפור עליה, יש לי בראש סיפורים רבים מהם הגיחה, ממקומות שונים בעולם. שייקספיר, אוסטין, דיקנס, הארדי, הם רק חלק מהאנשים שכתבו אותה. וירג'יניה היא בת דמותה, גם דיקינסון. אני גם מפחדת ממנה, מפחדת שאתמזג לתוכה ואפסע אל התהום. כי היא ניצבת שם מעל הכל, וברגע רגלה תמעד על אבן רופפת והיא תאבד בחלל. או, אולי, במודע, תזנק אל התהום הפרושה מטה ברגע של תימהון. אני צריכה להמציא לה עוגן, אבל האנושות מכזיבה. המציאות גם היא רעועה כמו אבני הדרך.

איך אחלץ את האישה מנפילה אל התהום? אבנה עבורה שביל בו תפסע, כשהשמש שוקעת. ארצף אותו בקסם ובמלאכים נבונים. אתן לה לקרוא מהספרים המרים במידה, את השירים הנוגים אנקד מחדש. אשלח את הרוח מדי יום לעטוף אותה, שתתמכר למגעה, וליופי ששוטף את עיניה. שתרצה לקום כל בוקר אל תוך הפלא המצוי בעולם. 

יגון

הייתי בשבוע שעבר בסרט על תרצה אתר עם שיח בסוף עם הבימאי, ועם נתן, בנה של תרצה אתר. ויצאתי משם בהרגשה טובה כי נתן מצליח להשרות רוח טובה בכל, אבל שוב עם ההרהורים על הכוח הקשה של השירה. אפילו נתן, כששאל אותו אחד הצופים אם הוא מתרחק מהשירה כמו אש עצר לרגע והודה שהוא לא שש אלי קרב השירה. 

אזחזרתי הביתה וכתבתי את זה 
ולא רציתי להראות לאף אחד. אז אני זורקת את זה פה... 

היגון נחבא
בשיאו של היום
בצל העלים
בתפר של חיפוי העץ
בפיתולי הענף המצהיב.

הוא כמעט גלוי
בשעות בין ערביים
בקצה דוקרני של דרדר עייף
בפרחים שכמשו וצורת פריחתם
נותרה מפוארת.

אני מתירה לו להיות שם
לחמוק לנימי בכמויות קטנות
בלי להתקבץ ולהיקוות
בלי להפוך לתהום איומה מנשוא.

שירים מהתואר הראשון

פסח זה זמן למצוא דברים. כמו מחברת מסוף התואר. לא כתבתי הרבה אז אבל מצאתי כמה פנינים קטנות..

לחזור, 

לגשש את הדרך המוכרת 

לדרוך בפסיעות קטנות

של חשש

לפלס מחדש

את השביל, מבין 

קורי הזמן שצמחו

במשך היום

ביני ובינך 

***

לא שיר אהבה 

אתה רואה אותי 

במקומות בהם איני אני

זה לא חומר שאפשר 

לבנות ממנו אהבה

אבל זה נותן לי להרגיש 

שאני קיימת 

ולפעמים זה

כל מה שאני צריכה

***

ואהבתי 

וגיליתי 

והסתרתי 

ושיתפתי 

ולא קיוויתי

או בעצם 

רק קיוויתי 

והעדפתי לחלום 

כי במציאות 

שמות הפועל 

לעד יהיו הווה.

אז בעצם: 

אוהבת 

מגלה

מסתירה

משתפת

מקווה

או שלא מקווה

אולי זו הפעולה 

היחידה 

שעשיתי

ואעשה 

בכל הזמנים

***

לפנות ערב

ריקד האור

מעל גגות השכונה

פילס דרכו בין חלונות בית הכנסת

נגע קלות בזכוכית הנברשת 

והשאיר שייריו הבהירים 

על הדודים והאבנים. 

תזמון

יש שירים שנכתבים בזמנים מסוימים שחוזרים על עצמם. אני קוראת ואומרת זה היה או פה או כאן או ביום ההוא. זה אחד מהשירים האלה. סיטואציה חוזרת וכה מדוייקת. 

אנחנו כמו כהני הדת

בכנסיית הקבר

בשחרית

מחכים לרגע הנכון,

והמדויק.

לפתוח

באותו הרגע

בדיוק

את הכניסה

להיכל