כלום לא זז לשום מקום. מסביב מהומה, כל אחד לוקח את עצמו למקום אחר, הכל משתנה כל הזמן לכל כיוון. ואני עצרתי ולא זזה לשום מקום. אין משב רוח. אין שביל קטן שמוביל לקצה המצוק או סתם לבית. בור. כלוב. שתי רגליים תקועות במרצפות. במרצפת אחת שבר קטן ולא מפריע שמשמיע רעש קטן שלא מזיק. הלב נשכח, הדמעות כבר לא מטפסות אל העין. המצח מתקמט לפעמים. הנשמה לא בוכה. הנשמה ישנה. דוק של זיכרון חולף למראה סידור סליחות חדש. סידור סליחות צריך להיות ישן. הזיכרון נמחה כמו לא היה. אין אחיזה. העולם גדול מדיי לנמלה קטנה שכמותי. העולם שאצלי בפנים שטוח וחסר צבע. אולי אכין לי תבשיל קטן שיחמם את מה שכבר חם וישכיח את מה שהלב עוד זוכר. אולי יקרה לי נס כשאגיע לתחתית הבור. תבורך התקוה הארורה שמוצאת לה דרכים להתגנב. משבשת את הדרך אל התהום בדרכים חלופיות ומתגאה בציפיה. ריח הסתיו המיוחל. תקוה טיפשה. רוח קלה. משהו זז.
