לא סיפור על לא בית

הדמויות שצעדו יחד איתה מתחנת הרכבת לרחוב נעלמו בין הבניינים נמוכי הקומה, אשר קרני שמש אחרונות נגעו בגגותיהם השטוחים נגיעה אחרונה. היא ספרה את הדקות כמו שסופרים מטבעות שנשכחו במגירה שנתקעה שנים בלי שאף אחד יבחין במה שיש בתוכה, בפליאה על הזמן שחולף לבלי שוב ונפרט לכל כך הרבה חלקיקים באפילה המתגברת. לא היה לה לאן למהר ולחזור, היא צעדה בפסיעות קטנות באותה הדרך המוכרת. התיק שארזה בחפזה כשהחליטה בתחילתו של היום לחזור היה דחוס בבליל של דברים מיותרים שנתנו לה הרגשה – ביחד, יותר מאשר כל חפץ בנפרד – שיש לה חלק בחומרים שמהם מורכב העולם. פתאום ברחוב הזה, בפסיעות הקטנות אל הבית, היא חשה כמה מיותר היה הכל, כמה הציפיה שרק תדרוך כף רגלה על אבני הדרך של הרחוב הישן והיא תרגיש שוב בבית, הייתה אווילית וילדותית. ובכל זאת, לרגע אחד, כשחלפה על פני העץ הגדול בקרן הרחוב, העץ שאת שמו מעולם לא ידעה ושעמד שם כמו הזמן החולף לא נוגע לו כלל, לרגע קצר הרגישה בבית.

מבחן תודעת השכול

תודעת השכול
בנתה חומה
סביב לבי.

מפחיד אותי
להיות משמעותית
למישהו אחר
פן אותיר חלל
גדול.
גדול מדי.

מפחיד להכניס מישהו
אחר, עמוק ובאמת
אל בין חדרי לבי.
פן יימוג,
אל מעבר למציאות חיי
והכאב יהיה
קשה מנשוא.

האמונה שלי
לא עומדת
במבחן
תודעת השכול.