לא סיפור על לא בית

הדמויות שצעדו יחד איתה מתחנת הרכבת לרחוב נעלמו בין הבניינים נמוכי הקומה, אשר קרני שמש אחרונות נגעו בגגותיהם השטוחים נגיעה אחרונה. היא ספרה את הדקות כמו שסופרים מטבעות שנשכחו במגירה שנתקעה שנים בלי שאף אחד יבחין במה שיש בתוכה, בפליאה על הזמן שחולף לבלי שוב ונפרט לכל כך הרבה חלקיקים באפילה המתגברת. לא היה לה לאן למהר ולחזור, היא צעדה בפסיעות קטנות באותה הדרך המוכרת. התיק שארזה בחפזה כשהחליטה בתחילתו של היום לחזור היה דחוס בבליל של דברים מיותרים שנתנו לה הרגשה – ביחד, יותר מאשר כל חפץ בנפרד – שיש לה חלק בחומרים שמהם מורכב העולם. פתאום ברחוב הזה, בפסיעות הקטנות אל הבית, היא חשה כמה מיותר היה הכל, כמה הציפיה שרק תדרוך כף רגלה על אבני הדרך של הרחוב הישן והיא תרגיש שוב בבית, הייתה אווילית וילדותית. ובכל זאת, לרגע אחד, כשחלפה על פני העץ הגדול בקרן הרחוב, העץ שאת שמו מעולם לא ידעה ושעמד שם כמו הזמן החולף לא נוגע לו כלל, לרגע קצר הרגישה בבית.

מבחן תודעת השכול

תודעת השכול
בנתה חומה
סביב לבי.

מפחיד אותי
להיות משמעותית
למישהו אחר
פן אותיר חלל
גדול.
גדול מדי.

מפחיד להכניס מישהו
אחר, עמוק ובאמת
אל בין חדרי לבי.
פן יימוג,
אל מעבר למציאות חיי
והכאב יהיה
קשה מנשוא.

האמונה שלי
לא עומדת
במבחן
תודעת השכול.

לא-סיפור כדי שאולי אוכל אי פעם לכתוב סיפורים

למירב, שביקשה ממני סיפור, ומספרת סיפורים כל כך יפה שאני יראה מגודלה של המשימה. זה הלא-סיפור שעוצר אותי מלכתוב סיפורים. לדעתי.

אני כל כך רוצה, רוצה לספר סיפורים, לכלוא את הדמיון והלך הרוח בכבלי השפה. מנגד אני רוצה לשחרר את הכבלים ולשאת את נפשי ורוחי למרחב פתוח חסר גבולות.  

הדמות שעולה בעיני כשאני מדמיינת שחרור היא אישה, מוקפת באבנים ועשב פרא גבוה, על חודו של צוק. חובקת את מרפקיה ושיערה הארוך מתבדר ברוח. אני מודעת לזה שהדמות הזו היא יותר טרגית מחופשיה ושכל הסיטואציה היא רגע מתוך חיים שלמים. רגע בו עצמו אצור החופש, ותו לא. אבל לבי נמשך לרגע הזה, לתחושת הרוח המלטפת. לכוח שיש להיות בתוך העולם בלי חציצה. לא חשבתי לעומק אם נעליה לרגליה ואם היא רחוצה או מבושמת. רק מגע הרוח ויציבות כובד משקלה על האדמה.  

אין לי סיפור עליה, יש לי בראש סיפורים רבים מהם הגיחה, ממקומות שונים בעולם. שייקספיר, אוסטין, דיקנס, הארדי, הם רק חלק מהאנשים שכתבו אותה. וירג'יניה היא בת דמותה, גם דיקינסון. אני גם מפחדת ממנה, מפחדת שאתמזג לתוכה ואפסע אל התהום. כי היא ניצבת שם מעל הכל, וברגע רגלה תמעד על אבן רופפת והיא תאבד בחלל. או, אולי, במודע, תזנק אל התהום הפרושה מטה ברגע של תימהון. אני צריכה להמציא לה עוגן, אבל האנושות מכזיבה. המציאות גם היא רעועה כמו אבני הדרך.

איך אחלץ את האישה מנפילה אל התהום? אבנה עבורה שביל בו תפסע, כשהשמש שוקעת. ארצף אותו בקסם ובמלאכים נבונים. אתן לה לקרוא מהספרים המרים במידה, את השירים הנוגים אנקד מחדש. אשלח את הרוח מדי יום לעטוף אותה, שתתמכר למגעה, וליופי ששוטף את עיניה. שתרצה לקום כל בוקר אל תוך הפלא המצוי בעולם.