פנינה

מבין כל הקבצים מצאתי פנינה. תאור חף מכל כאב. צלול ונקי.
אני מרגישה עכשיו פרווה, לא בתהומות היגון ולא בראשי ההרים. פרווה, סתם, רוח שורקת.
כך שנפלא לקרוא את הרגע הזה שכנראה היה לי בזמן כלשהו, ומרמז לכך שהוא יכול לחזור על עצמו.

איך בבת אחת

בלי כל סיבה

נהיה טוב

כמו נפרץ סדק באפלה היומיומית

ואנחת רווחה חמקה לה פנים

והרווח שנפער

החזיר ריחות, תחושות ומראות

ואני תוהה היכן הייתי

מקופלת

עיוורת

בכל הימים.

גלגל חוזר

מחר אני עולה צפונה, לשלושה ימים, לחופשה מסוג נוסעת-משם-לשם-יש-לי-איפה-לישון-וזה-מספיק-בשביל- שאוכל-פשוט-להיות.
לפני כמה שנים עשיתי משהו דומה. לקחתי לי יומיים שלוש ונסעתי, אז עוד באוטובוס, צפונה לחופשה.
הצפנתי לחברה, הסתובבתי בטבריה, הלכתי לאורך החוף הלא ארוך של הכנרת. חזרתי תל אביבה ואני חושבת שחתמתי את החופשה בבאר שבע. או להיפך. אחת החופשות הטובות. רוב הזמן הייתי בנסיעה. רוב הזמן עם עצמי ועם המחשבות שלי. יש גם כמה תמונות שצילמתי, גם, לא הרבה.

ואלו שירים, שניים מתוך מקבץ, שכתבתי אז. מצפה ללא פחות מהמחר.

1.

טוב

היות

האדם שאני

לבדו

ביום הזה

שהוא היום.

עם הרוח

והחופש

והמים.

בלי פרח בשער

לא בחושך

עיניינו פקוחות

למלים

מילותינו

מכזבות.

2. 

יונה שעל הים

קוראת

כמו היונה שעל יד

ביתי.

בטח יש לה ניב שונה

סלנג אחר

של יונים.

אבל בי

מתנגנת אותה

נהימה

קצובה, קולנית

יונתית.

מלים

את רוב הדברים שכתבתי, בעיקר את הקבצים במחשב שעברו מהארד דיסק אחד למשנהו קשה לי לתארך. גם נראה שיש איזושהי תנודתיות בחיים שחוזרת על עצמה ומלים שיכלו להכתב לסיטואציה מסויימת נכתבות שוב ושוב במלים אחרות אבל עם אותה החוויה ואותה הרוח שורה על הדברים. כך שייתכן שמלים אלו מוקדמות הן או מאוחרות, הן איכשהו היו שם ועדיין כאן. למה עכשיו? כי תהילה מזכירה לי את יום הכיפורים ויש בו גם סוף והתחלה.

שוב אני משתמשת במלים

כדי לבנות חומת קרח

מגדירה בדקות מקפיאה

כל תחושה

מחלקת ל-אני, ו-אתה

וטומנת בכל דמות את תפקידה

כמו בובת שעווה

והכתבים הם עדות

לדבר שעבר בי וכלה

והמלים הן חיות

של דברים שלא קורים לי

ואולי ייגמרו סוף סוף המלים

כמו שניבאה תהילה

ותיגע בי המציאות

ותפגע בי האהבה  

הגגות של רחביה

צעדתי היום מרחביה עד לביתי שבקצה קטמון ונשמתי את הריח של העיר האהובה הזאת. הרבה שירים כתבתי לה ובה, חלקם מבקרים, חלקם מתעטפים. וזה הוא שיר הלל לשכונה שימי בה היו כה יפים, כה יפים עד כדי שאני לא בטוחה שהם היו או שזו הייתי אני.

הגגות של רחביה

רחוקים מהשמים

ולא מספיק רחוקים מהאדמה.

זה משאיר מרווח

לעציצים דמויי הגינה,

לשכנע אותנו

שאנחנו אמיתיים. 

עם מה מתחילים? אמונה.

אני מרעננת את הניירות המצהיבים והתיקייה במחשב
והשיר הראשון שאני חושבת שאי פעם חשבתי שיש בו משהו
זה השיר הבא. חברה טובה אפילו הלחינה אותו ושינתה לי מילה.
זה גרם לי להבין אותו יותר ולחשוב על המשמעויות התת מודעות
הנסתרות שנגלות לנו במילותינו שלנו. חוץ מזה מה יותר מתאים
משיר ראשון שפותח בלוג שנפתח בערב ראש השנה 
אם לא הקונספט האמורפי והמחייב ביותר. 

אמונה

רגעים של אמונה

המבזיקים

תחושת אלוקות

הטובלת

בשבריר שניה

בדמי

מחדירה בו

תחושה עזה

למשהו

מזכירה לנשמתי הרכה

תעצומות עולם

שהן נצח

וגורמת לי להפוך עולמות

במחשבתי